"הביטו כל אלה הסובלים כעת! דרך נמצאה! דרך החוצה מכל החשיכה הזו."
לצורך הבנת ההתפתחות של המסורת והפרקטיקה היוגית, או בקיצור; ההיסטוריה של היוגה, ניתן להתייחס ל-3 מסגרות זמן היסטוריות:
- התקופה שבעל פה – ידע שהועבר בעל פה בלבד מגורו לתלמיד.
- התקופה הכתובה – ידע שהועבר מגורו לתלמיד בעל פה ובכתב.
- התקופה המודרנית – ידע רוחני המגיע ממקורות רבים, ללא הבחנה ולעתים קרובות ללא הדרכתו של גורו.
התקופה שבעל פה
המקור הידוע הקדום ביותר של היוגה כדרך רוחנית הוא הוודות (משמעות המילה "וודה" בסנסקריט היא ידע), אוסף מזמורים מקודשים שהושרו על-ידי רישים (אלו הרואים) שהיו יוגים קדומים שחיו ביערות. המנונים מקודשים אלה הועברו מגורו לתלמיד בעל פה במשך אלפים רבים של שנים. המסורת ההינדית מתארכת את הוודות לתקופה של לפני כעשרת אלפים שנה.
בתרבות הוודית הקדומה האספקטים הפרקטיים של היוגה כפי שהיא מוכרת כיום, עדיין לא נלמדו ותורגלו בצורה מסודרת אבל היו חלק מחייו של הקדוש היוגי. למשל, כדי לבצע את הטקסים היו צריכים הקדושים לשבת ללא תנועה לפרקי זמן ארוכים, בתנוחות ישיבה זקופות (אסאנות). לצורך חזרה נכונה על המנטרות המקודשות היוגים היו צריכים לפתח קיבולת ושליטה על הנשימה (פראניאמה), שליטה על החושים וריכוז עצום. לכן, הדיסציפלינה הטקסית של הרישים הקדומים הכילה בתוכה פרקטיקות יוגיות גם מבלי להגדירן כ"יוגה". עם זאת, המילה יוגה בהקשרה הפרקטי מופיעה לראשונה ב"ריג וודה" בה מייעצים למתרגל הרוחני ללכת בדרך היוגה כדי לקבל אנרגיה מהאלוהי.
התקופה הכתובה
המסורת הרוחנית ההינדית הכתובה, בה הוודות הופיעו לראשונה בכתב, מתחילה בטקסט הנקרא "ראמיאנה" – סיפורו של ראמה, שנכתב לפני כ-7,000 שנה על-ידי הקדוש ואלמיקי. ראמאיאנה הוא גם טקסט אלגורי לעקרונות החיים היוגיים וגם טקסט ספרותי. ראמה, גיבור הסיפור, הוא היוגי האולטימטיבי שחי על פי כללי היוגה. הוא מתואר כקדוש נעלה, לוחם, מלך, בעל, בן, חבר וידיד. המלך ראמה הוא המודל לאיכויות היוגיות של אמת, שליטה בחושים וריכוז.
האפוס "מהבהראטה" הוא הטקסט האלגורי השני של הספרות ההינדית. אפוס זה נכתב על ידי הרישי ויאסה כ-2,000 שנה אחרי כתיבת הראמאיאנה ובו מסופר על המאבק של כל אדם (באשר הוא אדם) להתגבר על הטבע החייתי שלו ולהתאחד מחדש עם האיכויות האלוהיות. 18 פרקים מתוך המהבהראטה מוקדשים באופן מיוחד לסיפור של קרישנה, מהא-אווטאר (התגלמות האל באדם). פרקים אלה אוגדו לאחר מכן בספר נפרד בשם "הבהגוואד גיטה" (שירת האל) אשר נחשב כאחד מהטקסטים החשובים בספרות היוגית. בטקסט זה נעשה שימוש תכוף במילה יוגה ולמעשה בכותרתו של כל אחד מ-18 הפרקים של הספר נמצאת המילה יוגה.
שלושה דגשים רוחניים עיקריים בבהגוואד גיטה הם עקרון הוואיראגיה (אי הצמדות לחולף ולמה שנובע מתפיסה אגואית), הויווקה (יכולת הבחנה בין הנשמה לכל מה שאינו הנשמה) ועקרון המתינות בכל תחומי החיים. "הו ארג'ונה, יוגה איננה אפשרית לאדם המרבה או הממעיט לאכול, המרבה או הממעיט לישון."
הדגשים הפרקטיים היחידים הניתנים בספר בהקשר לתרגול היוגה קשורים לצורת הישיבה, לנשימה ולמיקוד התודעה.
אוסף טקסטים קדום נוסף, שנקרא גם "וודאנטה" (זה אשר הגיע בסוף הוודות), הוא האופנשידות, שהנגישו בצורה בהירה ופחות מופשטת את התפיסות המיסטיות שהופיעו בוודות. לצד הוודות, האופנישדות הן מאגר הידע הרוחני היוגי החשוב ביותר. האופנישדות מבוססות על חוויה רוחנית ישירה שהועברה מגורו לתלמיד והן מכילות את הבסיס לטכניקות ולידע היוגי אשר נלמדים עד היום.
הטקסט השלם, המפורט והמאורגן הראשון על היוגה נכתב על-ידי מהארישי פטאנג'אלי בספרו "יוגה סוטרה" המתוארך לתקופה של לפני כ-2500 שנים.
עבודתו של פטאנג'אלי מכסה ב-196 סוטרות את ההיקף המלא של החיים היוגיים הרוחניים. צעד אחר צעד ובצורה הגיונית ולוגית היוגה סוטרה עושה אנליזה מבריקה של הבעיות הנגרמות מהמצב האנושי, ומנחה את האדם להתעלות מעל הסתירות שבטבעו.
הדרך היוגית המתוארת בספרו של פאטנג'אלי נקראת גם דרך שמונת השלבים (אשטנגה יוגה) והיא משויכת למסורת הראג'ה יוגה.
האסאנות, התנוחות היוגיות, שהיום נחשבות כאספקט הדומיננטי ביותר של תרגול היוגה, היוו חלק זעיר ושולי בכל הטקסטים הקדומים עד תקופתו של פטאנג'אלי כולל.
סביב שנת 500 לספירה הדגש הרוחני המיסטי של הכתבים הוסט לכיוונים גופניים הנשענים על טכניקות ותרגילים, זאת בהתאמה לטבע האדם בקאלי יוגה (העידן הרביעי לפי תפיסת הקוסמולוגיה הוודית). טבע חומרני, מיני המבוסס גוף.
בתקופה של 1,000 שנה, בין 500-1500 לספירה, התפתחה צורת התרגול והטקסטים שמלווים אותה הידועה בשם "האתה יוגה". שלושה מהטקסטים הידועים שנכתבו באותה תקופה היו "גוראקשה אסאטאקא", "גרהנדה סמהיטה", וההאתה יוגה פראדיפיקה.
גוראקשה סאטאקא
הטקסט הקדום הזה שכל כולו 100 פסוקים נכתב על ידי רישי גוראקשה, דמות סמי מיתולוגית של יוגי שחי לפני כאלף וחמש מאות שנה. הקדוש גוראקשה תואר כיוגי נודד בעל אישיות כובשת שהשפיע על חייהם של רבבות בתקופתו. הוא הסתובב ביבשת הודו כשהוא קורא לאדם: "נשום, נשום וחיה".
גוראקשה הוא נצר לשושלת הנאת' ובעבודותיו מתוארות טכניקות רבות של יוגה שנמסרו לתועלת המחפשים באשר הם.
הרעיון המרכזי במשנתו של גוראקשה היה ה- "Sama rada" או "האיזון וההרמוניה המושלמים והמתוקים ביותר בחוויית החיים של האדם."
הדגש הוא על חוויית החיים של האדם ולא פילוסופיה או רעיונות על העולם או על מקומו של האדם בעולם.
הגרהנדה סמהיטה
ההיסטוריונים חלוקים בדעותיהם בנוגע לרגע הולדתו של טקסט זה. איש אינו חתום עליו כמחבר כמו שהיה נהוג בעידן הקדום של האמנות ההינדית שמקדשת ומיישמת את האני שמעבר לאגו, מעבר לשם.
הרקע לספר הוא שיחה בין המאסטר גרהנדה לתלמידו צ'נדהקאפאלי.
למרות שמדובר בחיבור ששייך לזרם ההאתה יוגה, המילה "האתה" אינה מוזכרת בו אפילו פעם אחת.
המילה "גהת'ה יוגה" היא זו המשמשת בספר כשם כולל לטכניקות ולידע הנכתב בו.
מונח ה "גהת'ה" אינו מופיע באף ספר אחר ליוגה. מילה זו בהקשר זה מסמלת את הגוף ומשמעותה המילולית היא: "סיר חימר". הגוף ומערכותיו השונות משולים למיכל עשוי חימר שכדי להכינו להכלת האנרגיה האלוהית, או כפי שקוראים לזה בטקסט "מי החירות", יש לאפותו ב"תנור היוגה" (באש התרגול).
בספר מתוארות 32 תנוחות מפתח של הגהת'ה יוגה, 25 מודרות, טכניקות פראטיהרה ופראניאמה רבות ומושם דגש על תפקידם לטהר את הנאדיז (מעברי האנרגיה בגוף האסטראלי).
האתה יוגה פראדיפיקה
כאלף שנה חולפות מזמן יצירתה של הגרהנדה סמהיטה ולפני כ-500 שנה, כך מתארכים ההיסטוריונים, נכתבה ההאתה יוגה פראדיפיקה (אור על ההאתה יוגה).
יצירה זו נכתבה על ידי יוגי סווטמראמה סורי והיא מחולקת לארבעה פרקים.
הפרק הראשון מפרט את תנוחות היוגה, הפרק השני את תרגילי הפראניאמה, השלישי את המודרות והפרק הרביעי מוקדש לסמדהי.
בעוד הטקסט הזה מוקדש לביאור של מדע ההאתה יוגה, סווטמראמה קובע שמדע זה נועד אך ורק למטרה אחת; הכנת היוגי לתרגול הראג'ה יוגה שנחשבה על-ידו כמתקדמת יותר.
סווטמראמה מסכם בפרק הרביעי בפסוק 114 ואומר: "כל עוד הפראנה לא נעה בנתיב המרכזי (סושומנה) ונכנסת אל ברהמראנדרה (נתיב מרכזי ועדין עוד יותר), כל עוד הזרע לא מתייצב דרך שליטה בנשימה (כלומר הרצון לעבר וליצור דברים חדשים עדיין קיים), כל עוד המודט אינו משקף את מצבו הטבעי של מה שהוא מודט עליו (כלומר המיינד עדיין פעיל), כל עוד אלו המדברים על ידע רוחני מתבוססים בכזבים ונוצות שווא, לא תתכן הצלחה ביוגה."
אמנם נראה כי ההאתה יוגה פראדיפיקה היא ממש ספר הנחיות כיצד "לתרגל יוגה", אך למעשה השפה והתאורים שבהם משתמש סווטמראמה מעורפלים באופן מכוון. סווטמראמה מפציר בקוראים לשמור על סודיות, או כפי שהוא מתאר בפסוק 11 פרק 1: "היוגי שרוצה להתקדם בדרך הרוחנית צריך לשמור את ידע ההאתה יוגה לעצמו, כי הוא עצמתי כאשר נשמר סודי, ולא יעיל כשהוא מפוזר באופן חסר הבחנה."
לסיום, סווטמראמה מדגיש שוב את הנחיצות של הדרכה ישירה מגורו.
למרות כל זאת, הספר האתה יוגה פראדיפיקה נחשב לאחד מספרי ההדרכה החשובים בספרות היוגית.
עד כאן חלק א' במאמר "ההיסטוריה של היוגה על קצה המזלג".
לקריאת המשך המאמר לחצו כאן: ההיסטוריה של היוגה על קצה המזלג – חלק ב'
