על פי לימודו של הבודהה כל התופעות טבועות בריקות; שונייטא בסנסקריט.
ללא מהות פנימית העומדת בפני עצמה הפרשנויות שניתנות למציאות הן השלכה של הדעת האנושית ("המיינד"). מכיוון שגם בני האדם הם חלק מעולם התופעות, הרי שגם הם תופעה ריקה, וחוויית ה"עצמי" שלהם, שלנו, היא אשליה בלבד. במציאות מתקיים מצרף של מרכיבים פיזיים ופסיכולוגיים אשר נמצא במצב תמידי של זרימה.
אנאטה
אחד ממאפייני המציאות על פי הבודהה הוא אנאטה, היעדר עצמי. המושג שונייטא, ריקות, נובע מעצם אי קיומו של העצמי במציאות. האשלייה של תפיסת העצמי כזהות ממשית נובעת מתחושת הדחיסות והמוצקות בה אנו חווים את הגוף. אנו מזהים את עצמנו כגבר או אישה בעלי עצמי נפרד. זוהי תפיסה שגויה בה אנו חווים ומגדירים את עצמנו כגוף או כתודעה.
ה"דברים" באשר הם אינם "דברים", אלא תופעות שנולדות וחדלות מקיום. עם זאת, אף שהריקות "טבועה" בכול ואף שדבר אינו מתקיים מחוץ לשדה הריקות, אין היא רומזת לכך שדבר אינו קיים, שהעולם הוא "אין". להפך, הריקות היא הטבע הארעי של התופעות כולן, והיא זו המאפשרת את התפתחות התופעות ואת השתנותן. ריקות זו היא בלא שניות ובלא צורה אמפירית, ומשום כך היא מושווית לא אחת לאמת המוחלטת עצמה.
התפנית המשמעותית ברעיון הריקות שייכת לנזיר בן המאה השנייה לספירה, נגרג'ונה, שקישר את הריקות אל המציאות של התהוות-הגומלין. נגרג'ונה הראה כי הריקות אינה רעיון פילוסופי בלבד אלא דרך של התבוננות על העולם. ההתבוננות ה"ריקה", זו שאינה אוחזת בדבר, היא דרך האמצע שלא נוטשת את המציאות ואת עולם המילים, אלא רואה אותם כפי שהם ללא חלוקות קבועות ביחס למקום ולזמן. מעבר להיותה טבע המציאות, הריקות היא גם אמצעי של התבוננות בעולם. היא גם נתיב לשחרור מסבל; הבנה שהסבל אינו קיים בשל קיומן של תופעות או מילים, אלא בשל היחס הממשי והמתעתע אליהן.
על פי פטאנג'לי, יוגי דגול שאיחד את התפיסות של היוגה לעבודה אחת קוהרנטית, יוגה היא השקטת גלי התודעה. את גלי התודעה אנו פוגשים במרחב כמחשבות וכמושאים שונים של התודעה. את נוכחותם של גלי התודעה ניתן לחוש כמובן גם בגוף כתחושות וכרגשות. זהו מעגל שנמצא בזרימה תמידית – תחושות רגשות ומחשבות- זרימה שיוצרת את ההתנהגות שלנו בעולם.
לשם הדיון נאמר שאחיזה רגשית (כלפי כל תופעה או "דבר") היא מצבה ההופכי של הריקות. כאשר אני מתרגל ריקות בשגרה אני נפגש במצבים בהם אינני ריק. כך למעשה אני מזהה את אחיזתי הרגשית ויכול לתרגל החלפה מודעת של נקודת מבט.
מצאתי שיש קשר ישיר בין אחיזה רגשית לבין המעגל (תחושות רגשות מחשבות) שמשפיע על בחירתי כיצד לנהוג ולהתנהג, בין אם במודע לכך, בין אם לאו.
כל עוד אנחנו בגוף, מהלכים על פני האדמה, רגשות ומחשבות ימשיכו להופיע. עצמאותו של המיינד החושב אינה שונה מעצמאות הכליות או הלב. היכולת להתבונן ללא אחיזה רגשית ותחושתית בתופעות אשר אנו פוגשים בחיינו, היא השינוי המשמעותי שיכול להתרחש בחווית החיים דרך תרגול שונייטא. בחוויתי, היכולת להיות בריקות היא יכולת מתפתחת. בהתמדה בדרך התרגול ניתן להשתפר ולהיות אחוזים רגשית פחות ופחות. לקלף עוד קליפה ועוד אחת. להמשיך להשתחרר.
הצעידה בדרך היוגה מאפשרת לי להתקרב ולתרגל שונייטא דרך רכישת ידע, תרגול אסאנות, פראנהיאמה ומדיטציה.
אני אינני גוף. בגוף נתפשות כל החוויות.
לכאורה, אלו שני משפטים סותרים. אם אני אינני גוף, כיצד כל החוויות שאני חווה נתפשות רק בגוף? מושג הריקות יכול לפשר את הסתירה. עונג או כאב, הן חוויות גוף. כאשר אני מצליח להשתחרר מתו אחד של אחיזה כלפי דבר מסוים, מקליפת בצל דקיקה, אז הכאב או התענוג פוחתים בעוצמתם. באותו רגע אני מתחבר להווייה שאינה גוף או מיינד, ומעצם טבעה אין לה כל נטייה לאחוז בדבר, אלא רק להיות.
בעת תרגול אסאנות, תחושות הגוף משתתפות כשחקן מרכזי. החישה היא בעצם מה שקורה באותו רגע נתון על המזרן. דפיקות הלב, חום הגוף, התארכותו של השריר. אלו הן התחושות, התופעות הארעיות שמופיעות ונמוגות. חיבור לתחושות הגוף בעת התרגול הוא דרכה של ההתבוננות הריקה. למשל, התבוננות על תחושת לחץ או כאב בעת תרגול אסאנה. בתחילה כשתחושת גוף לא נעימה הופיעה בעת תרגול, היו מיד נלווים לה רגשות ומחשבות. נוצר סיפור שנרקם כהרף עין בתוך המרחב המנטאלי שלי. הפרשנויות היו מגוונות. פירשתי למשל כאב כרעב, ולחץ כעייפות. הצטרפו גם "סיפורים" שכללו שיפוטים על עצמי וכיוצא באלה. בהמשך כאשר התוודעתי למושג הריקות, התחלתי לתרגל את התודעה, בעת תרגול הגוף, להיות יותר מודעת ופחות אחוזה רגשית, וכך פגשתי את השקט, את ההפוגות בין המחשבות. רגעים קטנים של ריקות.
דרך תרגול הגוף מתרחשת גם הצללה של גלי התודעה. שכבה אחר שכבה. אני מניח את התודעה על המקום המדויק בו אני נמצא כעת על המזרן, על העובדה הפשוטה שזה מה שקורה כרגע, גוף מתארך על מזרן. מודע וחש.
היבט נוסף של תרגול ריקות בעת ביצוע אסאנות, תרגילי פראנהיאמה וריכוז הוא תפישה מוטעית של תחרות. מעיו תחרות סמויה / גלויה שלי עם עצמי ביחס ליכולת הגוף להגיע להישגים. האם אני מספיק גמיש? מספיק מעמיק בתנוחה הזאת? איך זה שמתרגל אחר מצליח ואני לא? לאחר שהבחנתי בכך בתוכי, התחלתי לעבוד עם זה. התחרות היא כמובן עוד צורה של אחיזה ותרגול מושג הריקות היה לעזר רב.
דרך היוגה רחבה יותר מגבולות מזרן התרגול. קיומן של תופעות ארעיות בתפישה ובחוויה נמשך לאורך כל שעות היום. כל מפגש בין אישי,בבית הקפה, בעבודה או בבית, הוא הזדמנות לתרגול ריקות. הזדמנות להיזכר בשונייטא כעדשה דרכה ניתן להתבונן על המציאות.. הזדמנות להיזכר שוב בעובדה המשחררת שאני אינני גוף. אינני המחשבה.
דרך תרגול ריקות יש לי את האופציה לבחור לצפות במתרחש.
בקאנון הפאלי, אוסף הכתבים הבודהיסטי העתיק, מסופר על אננדה נזיר בן זמנו של הבודהה שהיה למלווה האישי שלו.
שאל אננדה את הבודהה: נאמר כי העולם הוא ריק, העולם הוא ריק, אדון. באיזה מובן נאמר שהעולם הוא ריק?" ענה בודהה: "בכל הנוגע לזה שהוא ריק מ'עצמי' או כל דבר המשתייך ל'עצמי': כך נאמר, אנאנדה, כי העולם הוא ריק."
המאמר שזה עתה קראתם נכתב ע"י תלמיד בקורס המורים לאקא יוגה, קורס דו-שנתי באמנות היוגה שמעביר את התלמיד מסע של התפתחות ולמידה בידע היוגה. לפרטים נוספים על הקורס – לחצו כאן
