על אפריגרהה – אי צמידות

המונח אי צמידות תפס את תשומת ליבי בפעם הראשונה שלמדנו עליו במסגרת היאמות של פטנג'לי.

הצורך שלנו כבני אדם להיאחז ברכוש, בקשרים אנושיים, ברגשות ובזהות, נראה כה מובן מאליו, שהמחשבה על לשחרר אותם נראתה לי מרתיעה. לכן בחרתי להעמיק במושג זה ובמשמעותו, מתוך רצון לבחון כיצד אוכל לתרגל אותו בחיי, על מזרון היוגה ומעבר לו.

אפריגרהה, היאמה החמישית והאחרונה של פטנג'לי, פירושה חופש מחמדנות ורכושנות. יאמה זו מלמדת להימנע מלקחת יותר ממה שנחוץ עבורי באותו רגע, ולשחרר את מה שאין לי בו צורך.

באחד המקורות שקראתי הוזכרה הדוגמה של הנשימה: כאשר אנחנו נושמים אנחנו לוקחים רק את מנת האוויר לה אנחנו זקוקים באותו רגע, ולא אוגרים מתוך חשש שאחר כך נהיה במחסור.

לפי פטנג'לי, תנודות ההכרה – הווריטיס – נשלטות על ידי תרגול ואי צמידות. מה כוונתו? מתוך כל הפירושים שקראתי לסוטרה הזו התחברתי לפרשנות של רייצ'ל סקוט, מנחה למורי יוגה. היא מסבירה שצמידות, Attachment ,היא השתוקקות או חשק לדבר מסוים, שמושכת אותנו הרחק מן הרגע הנוכחי. במצב כזה, תשומת הלב נמשכת החוצה והמיינד עסוק בהשתוקקות לדבר מה, שהיה בעבר או שיהיה בעתיד. היא מתייחסת לצמידות כשארית שגורמת לנו להיות תלויים במשהו, במישהו או במצב מסוים כדי להרגיש "בסדר". לכן, אי צמידות היא דרך לתרגל שביעות רצון ממה שקיים ברגע הזה. אי צמידות איננה התנתקות מקשרים רגשיים, אלא ההבנה שאיננו תלויים בהם כדי להיות שבעי רצון. יחד עם אי צמידות מזכיר פטנג'לי את התרגול ככלי לריסון תנודות ההכרה. הוא מרחיב שתרגול מתאפיין בשלושה אלמנטים: תרגול לאורך זמן, ללא קטיעה ובמסירות. מכך משתמע שתרגול השליטה בגלי ההכרה אינו אמור להיות קל, להפך – הוא דורש זמן, התמדה ועשייה מתוך כנות וחריצות. רייצ'ל מוסיפה לכך שתרגול ללא קטיעה פירושו שהיוגה מתרחשת לא רק בזמן הנתון של התרגול על המזרן. מתוך מסירות והתמדה היוגה תהפוך להיות משהו שמלווה אותנו כל הזמן. כל פעם שנשים לב שהווריטיס מציפים את ההכרה ונחזור לרגע הנוכחי – היוגה תשוב ותתרחש בתוכנו.

בסוטרה 15 מזכיר פטנג'לי את כיבוש הצמא לאובייקטים נראים או נשמעים. רייצ'ל מסבירה את זה כאובייקטים שאנחנו רואים ומעוררים בנו השתוקקות, או אובייקטים שעולים בהכרה כמו משום מקום, ומעוררים השתוקקות דומה. אחרי תרגול יוגה אנחנו חשים פעמים רבות השקטה של המיינד, וחלק מהותי מכך הינו השקטה של אותה השתוקקות לדבר מסוים, אנחנו נמצאים במצב שקט יותר מפני שההכרה הפסיקה לרגע את המרדף אחרי אותם אובייקטים של תשוקה. בהקשר זה מזכיר פטנג'לי גם את המונח ושיקארה – מצב שבו התשוקה נמצאת תחת שליטתנו ולא שולטת בנו.

החשיבות של אי צמידות מופיעה גם בספר הבהגווד-גיטה, בו מודגש כי מקורה של הצמידות טמון בבורות ותשוקה. במהלך הספר קרישנה מעניק לארג'ונה מסר חשוב: "זכותך לבצע את חובותיך, אולם אינך זכאי לפירות המעשה. לעולם אל תחשוב עצמך לגורמן של תוצאות מעשיך, ולעולם אל תדבוק
באי-מילוי חובתך". (בהגוד-גיתא כפי שהיא).

בחיים העכשוויים הנטייה שלנו היא להתמקד בתוצאה, ולפעול למענה. אנחנו שבויים באשליה שאם נפעל נשיג את מבוקשנו. אך התוצאה אינה תלויה רק בנו, אלא בשלל גורמים חיצוניים אחרים, שאינם בשליטתנו. המסר של קרישנה מציע אפשרות אחרת: עשה את חובתך, אך אל תהיה טרוד בתוצאות מעשיך, פשוט התמקד בלעשות את הכי טוב שלך. אם אנחנו עסוקים ללא הרף בתוצאות מעשינו, נחווה חרדה אם התוצאות לא יתאימו לציפייה שלנו. אם נשחרר את הצורך לשלוט בתוצאה, נוכל להתמקד בפעולה עצמה, ובאופן טבעי איכותה תשתפר. יש כאן גם הצעה לוותר על האגו והגאווה שלך כ"עושה" הפעולה, להימנע מלתת לתוצאה להיות המניע לפעולה.

במקורות שונים מוזכרים כמה יתרונות הנובעים מתרגול של אי-צמידות, וביניהם היכולת לסמוך על עצמך. בספרו של איינגאר "אור על היוגה" נכתב שהיוגי מרגיש כי צבירה או אגירת רכוש מצביעה על חוסר אמון בעצמו לספק את צרכיו העתידיים. לכן היוגי מאמן את מוחו לא להרגיש אובדן או חוסר של דבר. אז כל מה שהוא צריך יגיע אליו בזמן הנכון. כל מה שאנחנו אוגרים וצוברים, אם זה רכוש פיזי או מטען רגשי, גוזל מאיתנו אנרגיה ושואב את תשומת ליבנו. הצורך בצבירת רכוש ממשיך להזין את עצמו, לכן אם נוכל להשתחרר ממנו אפילו במעט, נפנה מקום פיזי ורגשי.

יתרון נוסף של אפריגרהה היא היכולת להבין את הטבע הארעי של הקיום. הכל משתנה כל הזמן, הטבע וגם גופנו, אין בעולם דבר קבוע יותר מהשינוי. בהקשר זה מופיע בסוטרות של פטנג'לי המושג Vada Parinama ,תיאוריית השינוי – ההבנה שהפוטנציאל לשינוי תמיד היה קיים בתוצר, והתוצר תמיד יכול לשוב ולהשתנות. כל שינוי הינו תוצאה של פעולה קודמת שעשינו. פירוש הדבר הוא להכיר בכך ששינוי תמידי הוא חלק מהותי מטבעם של החיים. בתרגול יוגה ויניאסה ניתן להרגיש זאת פעמים רבות – אסנה אחת מובילה לאחרת; הפוטנציאל לביצוע אסנה אחת טמון באלו שקדמו לה. הדרך לזרום עם השינוי היא לנהוג כמו מים. מים תמיד יגיבו לעוצמה המופעלת עליהם במידה הנכונה, לעולם לא פחות מדי או יותר מדי, ולבסוף ישובו למצב שקט ורגוע. שינוי הולך להגיע בין אם אנחנו מעוניינים בכך או לא, לכן היכולת לזרום עם השינוי, כמו מים וללא התנגדות, היא מהותית כדי לא להתיש את עצמך בניסיון להכתיב את המציאות. בהקשר לכך קראתי ציטוט של לאו דזה, מגדולי הפילוסופים הסינים:

אם הכל נתון לשינוי אין טעם לנסות ולהאחז, ולקוות שדבר מה ימשיך וישאר בדיוק אותו דבר. זה לא דבר פשוט לתרגל, מאחר וכשטוב לנו זה רק טבעי שנרצה להמשיך ולאחוז באותו רגש. אך אם לא נבין שגם רגש כזה טבעו
להשתנות, תמיד נחוש סבל ותסכול כשזה יתרחש. תרגול של אפריגרהה מציע לנו חופש ויכולת לשחרר, כך שנוכל להכניס רעיונות, רגשות ואנשים לחיינו, אך מבלי להיות משועבדים להם או תלויים בהם כדי להרגיש שבעי רצון.

במהלך תרגול יוגה אני חווה פעמים רבות את הצורך להיות "טובה יותר" או "גמישה יותר". אנחנו חיים בחברה בה הרצון להשתפר נוכח כל הזמן, ומוביל לאי-שביעות רצון תמידית. היכולת להתמקד, להיות עם הגוף והנשימה במהלך התרגול, היא זו שמביאה לתרגול איכותי, כזה שמביא לחוויה של שביעות רצון ממה שקיים ברגע הזה. אני מנסה להביא את אותו מצב של נוכחות גם ליום יום שלי. פעמים רבות אני שמה לב כמה המיינד מוסח במהלך פעולות שאני מבצעת, לא משנה מה טיבן. היום אני מבינה שלפני שהיוגה הפכה עבורי לתרגול יומיומי כמעט, הצלחתי לחוות רגעים של שקט בהכרה רק בשתי פעולות מרכזיות – שחייה וצלילה. אני שוחה די הרבה, ותמיד הגדרתי את זה כפעולה שעושה לי "שקט בראש". היום אני מבינה שזה קורה בגלל שאני מצליחה להיות במה שאני עושה כרגע – בתנועה ובנשימה, ולא במחשבות על העבר, העתיד וכדומה. יוצא לי לצלול לעיתים רחוקות הרבה יותר, אבל זו גם פעולה שמחייבת אותי להיות מרוכזת ונוכחת לחלוטין ברגע – בתנועה, בנשימה, בצד ה"תפעולי" של הצלילה ובעולם הלא מוכר שמסביב. היופי ביוגה שהיא מצב נגיש הרבה יותר – לא צריך לנסוע
לשום מקום, ואפילו לא תמיד צריך מזרן, כל מה שצריך זה לצלול פנימה, אל המיקוד בנשימה ובתנועה.

המאמר שזה עתה קראתם נכתב ע"י תלמידה בקורס המורים לאקא יוגה, קורס דו-שנתי באמנות היוגה שמעביר את התלמיד מסע של התפתחות ולמידה בידע היוגה. לפרטים נוספים על הקורס – לחצו כאן