היוגה מלמדת שתחושת אי הנחת / חוסר שביעות הרצון שאנו חווים נובעת מבורות בנוגע לטבענו. בורות זו מובילה להזדהות עם הגוף והמערכת המנטלית ולקריאה לאותה הזדהות כוזבת – אני. בשם אותו 'אני' אנחנו מסתובבים בעולם ופוגשים אחרים. וכך אנו פועלים ללא הרף להגשמת רצונותיו ולצמצום מירבי של כל מה שאינו רצוי לאותו 'אני'.
העניין עם החיים הוא שדברים שאנחנו רוצים לא תמיד מתממשים ודברים שאנחנו לא רוצים בכל זאת באים, כך שאם רווחתנו תלויה בהיענות של העולם לרצוננו – תחושת אי הנחת וחוסר שביעות הרצון יהיו תמיד מנת חלקנו.
אי נחת (״דוקהה״ בסנסקריט) היא למעשה הרצון שדברים יהיו אחרת.
חוסר שביעות הרצון הכרונית היא תוצאה של התנגדות חוזרת ונשנית לתוכן ולצורה בה מופיעים הדברים במציאות.
כדי לחוות שמחה והתרחבות של המרחב הפנימי עלינו לקבל את המציאות כפי שהיא. זוהי בגרות רגשית.
קבלת הדברים כפי שהם והפסקת ההתנגדות למה שקורה במציאות החיצונית והפנימית מייצרת זרימה, הרמוניה ותחושת סיפוק יציבה.
אחד הדברים שהכי מאתגר וקשה לנו לקבל ולהכיל זה את המחשבות והרגשות שלנו. אנחנו מאמינים להם משל היו אמת, מעניקים להם תילי תילים של פרשנות, וחשים אשמה פחד ובושה על המחשבות "השליליות" והרגשות הקשים שעולים בתוכנו.
אנחנו מאמינים שיש לנו שליטה על המחשבות והרגשות שלנו, כשלמעשה אין לנו, ומעולם לא היתה לנו שליטה על התוכן המנטלי החולף בתודעתנו.
ההתנגדות לתוכן המנטלי שעולה במרחב המנטלי שלנו (דרך הדחקה, עימות, נסיון לתקן, קפאון וכו') מייצרת סבל רב. כולנו יודעים שמה שאנו מתנגדים לו מוסיף לאחוז בנו והסבל מעמיק.
כשאנו מזהים את עצמנו עם תחושת הקיום עצמה, עם מרחב ההתבוננות העדה, עם המודעות הערה ולא (רק) עם הגוף והמרחב המנטלי, קל לנו הרבה יותר לומר "מותר לי".
מותר לי לחשוב ולהרגיש כל מה שאני חושב ומרגיש. וזה לא אומר עלי כלום. כשאין התנגדות נגלה שכל רגש או מחשבה חולפים מעצמם בזמנם מבלי להשאיר סימן.
כשמותר לי – מתרחשת התרחבות של המרחב הפנימי.
כשמותר לי – מותר גם לאחרים.
כשמותר לי אני משוחרר.
כשמותר לי אני חופשי.
כשמותר לי אני יכול לאהוב.
