את הדיכאון פגשתי כבר בגיל דיי צעיר. היו לי תקופות בהם הייתי מסתגרת בחדר, לא הייתה לי תחושת משמעות, הרגשתי חוסר טעם לחיים, הרבה מחשבות על מוות, ביקורת על מצבי מצד המשפחה – דבר שגרם לי להרגיש אשמה ולהסתגר עוד יותר.
בשנים הבוגרות יותר התנגדתי מאוד. לא הסכמתי לקבל את העובדה הזאת שאני חווה תקופות כאלה, כל פעם שהתקופה ״השחורה״ הייתה נגמרת הייתי אומרת לעצמי, הכל בסדר זה לא יחזור לעולם. אחרי פרק זמן מסוים שוב הייתי פוגשת בדיכאון, תחושה שנתקעתי עם הדבר הזה לנצח.
בגיל 23 הגעתי לפסיכיאטר שאבחן אותי מיד עם דיכאון, נתן לי כדורים ושלח אותי לדרכי. הרגשתי שמישהו נתן תוקף לבעיה שלי, שאומנם אני לא בסדר אבל לפחות יש סיבה. מישהו ראה אותי לראשונה ואפילו נתן לי פתרון. הייתי במצב נפשי קשה והרגשתי שהכדורים הם הפתרון היחידי עבורי כרגע.
החוויה עם הכדורים הייתה לא כ״כ ורודה כמו שציפיתי. הגלים של השמחה והעצב היו פחות קיצוניים אבל הרגשתי אפתית, כלואה בכלוב ״זהב״. כבר אז הבנתי שהכדורים האלה הם כמו פלסטר. הם לא באמת מרפאים את הפצע.
לאחר כמה חודשים החלטתי להפסיק עם הכדורים.
בשנה א׳ של קורס המורים ליוגה קיבלנו משימה לחופשה, לתרגל מדיטציה באופן רצוף במשך 21 ימים ולנהל יומן. בשבילי זו הייתה הזדמנות נפלאה להתחייב לכתיבת יומן כי עד לאותה הנקודה לא הצלחתי להתמיד במדיטציה, גם אחרי שעשיתי ויפאסנה והבטחתי לעצמי לתרגל כל יום.
באותה תקופה חוויתי דכאון שוב.
התחלתי לתרגל 10 דק׳ כל יום. זמן קצר וסביר שאפשר להתחייב אליו בקלות. בהתחלה זו הייתה חוויה ממש לא פשוטה. להתמודד עם כל המחשבות שביום יום נהגתי פשוט להכחיש. כל המחשבות שהדיכאון מביא איתם. כשכל המחשבות צפות יש תחושה של חוסר אונים לפעמים, חוסר שליטה. חוסר יכולת להשקיט את הסערה. תוך כדי תרגול ועם הזמן שעבר, שמתי לב שהחוויה משתנה כל הזמן, היו ימים שקמתי שמחה, מחשבות חיוביות, הצלחתי להתמסר לשקט, והיו ימים שלא חוויתי שקט לשנייה ורק חשבתי, לופים של מחשבות.
לקראת סוף התהליך, באחת המדיטציות נפל לי האסימון. אם אני קמה כל יום עם מחשבות שונות ואין לי שליטה עליהם, משמע אני לא המחשבות שלי, כנ״ל לגבי הרגשות. רגע .. אז אני גם לא הדיכאון שלי? וואו. איזו תפנית בעלילה. פתאום הבנתי שאומנם הדיכאון הוא חלק ממני, אבל הוא לא אני! הוא לא מי שאני באמת. גם הדיכאון זה משהו שקיים בתוכי, שמשתנה וזמני ולכן הוא לא אני האמיתית.
ההבנה הזו שינתה לי את החיים. ברגע שהבנתי שאני לא הדיכאון , שחררתי מעצמי הרבה רגשות אשמה של שנים. התחלתי לחקור ולהתבונן בדיכאון מנקודת מבט של ״המתבונן״. ניסיתי להבין מה הדיכאון מסמל עבורי, מהי מטרתו בחיי. העובדה שאני לא הדיכאון אפשרה לי להכיל אותו ואת הכאב והעצב שהוא מביא. גיליתי שלדיכאון יש מתנות רבות. התכנסות פנימה והתבוננות, התרחקות מהכל לשם דיוק, זמן עבור עצמי לעכל חוויות ולהסיק מסקנות. ללמוד ולהתפתח. פתאום להרגיש כאב לא הייתה חוויה של סבל. השיפוטיות נעלמה, נשאר רק כאב. כאב הוא דווקא נעים לפעמים. הוא מחבר אותי פנימה. כשאני אוהבת את עצמי ומחבקת את עצמי, ולא נותנת לדברים שמשתנים לנהל את חיי, אני בחמלה כלפי עצמי, והכאב הוא בסה״כ רגש שמלמד אותי על עצמי.
״אני לא הרגשות שלי, אני לא המחשבות שלי, אני לא הדיכאון שלי, אבל כל אלו הם השער לעצמי. ״ בשביל להגיע לעצמי אני חייבת לעבור דרך השער הזה- מדיטציה.
בהמשך גיליתי גם שהתרגול הפיזי משחרר את הכאב ממני. באיזשהו אופן הכאב משתחרר דרך הגוף החוצה. יש תרגולים שהגעתי בזחילה לשיעור, הרגשתי כאב במהלכו, ודרך הפעילות הפיזית הכאב יצא בבכי וניקה אותי. טרנספורמציה.
למדתי שכאשר אני מכירה את עצמי, אוהבת את עצמי, מתייחסת אל עצמי בחמלה – כל הרגשות והמחשבות לא מפחידים אותי יותר. אני יכולה להתבונן בכולם, לפעמים זה מפחיד, אבל המדיטציה היא הדרך הביתה. היוגה היא השער שלי הביתה, התרגול שומר על הגוף שלי ומאפשר לי להתמיר אנרגיה. המדיטציה היא השער אל האני האמיתית, השקט, החיבור. ביוגה אני פוגשת את כל הרגשות, מסכימה לעצמי לחוות הכל, בלי שיפוטיות. כשפגשתי את היוגה, פגשתי את עצמי. לפגוש את השקט הזה, החיבוק הזה שמחכה לי אחרי שעברתי דרך כל המכשולים בתוכי. אני יודעת שאף פעם לא אהיה יותר לבד.
כיום אני עדין מתמודדת עם הדיכאון. גם היום יש רגעים של התנגדות, של חוסר קבלה לפעמים. של כעס. אני מזכירה לעצמי שמותר לי. מותר לי לחוות הכל, זה חלק מהחוויה האנושית. זה לא אומר עלי כלום. אני יודעת מי אני, ידיעה חזקה ועמוקה.
תודה ליוגה, ולמורים המופלאים שלי שהם השראה גדולה עבורי.
המאמר שקראתם נכתב על-ידי בוגרת בקורס המורים ליוגה של ביה״ס ״יוגודה״ במסגרת הקורס.
לפרטים נוספים על קורס המורים, לחצו כאן
