השקטת גלי התודעה

הנושא אליו אני מתייחסת במאמר זה הוא עצום, מטרה נשגבת.

בחרתי בו כדי לנסות ולשתף בחוויות שלי מאז התחלתי לתרגל יוגה וגם כי הכתיבה עוזרת לי ללבן את הנושא ביני לבין עצמי ולהבין מעט יותר את משמעות המשפט. בכתיבה אני מתייחסת לסוטרות היוגה של פטנג'לי עם תרגום מבאר מאת סוואמי ונקטסאננדה.

כמי שמתרגלת יוגה כחמש שנים, כשמתוכם בשנתיים האחרונות לומדת ומעמיקה בתורת היוגה, אני מתייחסת לעצמי כמי שעלתה השנה לגנון. הניסיונות שלי במהלך אותן שנים לקרוא "ספרות יוגית" הסתיימו בתסכול רב ובחוסר יכולת לרדת לעומקם של הדברים (בערך כמו כשמדברים איתי על ביטוח המנהלים שלי, אטימות טוטאלית). ואז, פתאום, הבנתי משפט אחד! הללויה. הבנתי, הפנמתי והוא מלווה אותי בחיי היום יום. אולי מדויק יותר לציין שמדובר בביאור שנכתב ע"י סוואמי ונקטסאננדה לפסוק 1.2 של פטנג'לי.

פסוק 1.2: Yoga's citta vrtti nirodhah

בחיפוש ברחבי ה-web מצאתי תרגומים שונים למשפט:

"יוגה היא עצירת התפקוד המחשבתי/תנודות התודעה"
"השקטת גלי התודעה"
"היוגה היא הפסק תנודות התודעה (כיבוי הפעילות המנטלית)"

האנלוגיה שעשתה את ההבדל עבורי מופיעה במשפט שנכתב בביאור:

"הקשר בין מה שנקרא מצבי הכרה (וריטי) לבין ממשות ההכרה (צ'יטה) דומה לקשר בין תכולת הגל לאוקיאנוס".

האנלוגיה היא זו שאפשרה לי להבין ולתרגם את המשפט לחיי היום יום שלי.
מה בעצם הבנתי? הבנתי שהנשמה שלי, שהיא הדבר הקבוע, השלם והבלתי משתנה – היא האוקיאנוס. המחשבות, הדאגות, הסבל והצער – הם הגלים, האדוות על פני הים. אני יכולה להתבונן בגל ולהבין שהוא מים ולכן הוא לא מאיים על שלמות הנשמה, ואז מתרחשת השקטת גלי התודעה. השינויים שקורים אינם משנים את הנשמה. אני יכולה לעצור את ההזדהות שלי עם האדוות ולנטרל אותם מהרגשות והפרשנויות שהופכים אותם לחרדה וסבל.

אני אפילו לא בטוחה שהבנתי נכון, אני כן יודעת שהתובנה הזו נוכחת ומשפיעה על היומיום שלי.

במהלך אירועי היום אני מוצאת את עצמי עוצרת לרגע, מתבוננת, מזהה את הגל כגל, נרגעת, וממשיכה הלאה.

תהליך ההתבוננות יכול לקרות מול דברים שגרתיים כמו לדוגמא:
אנשים שעוקפים את המכוניות הממתינות בירידה מכביש שש לכביש 65. התגובה הראשונה שלי היא כעס המלווה בסדרה של קללות ללא קול ואיחולי "בריאות טובה". אבל ברגע שאני תופסת את עצמי ומתבוננת על האירוע אני מבינה שאין לו באמת כל חשיבות, שהוא בסה"כ גל קטן ולא משמעותי, ואני נרגעת.

התהליך יכול לקרות גם מול אירועים משמעותיים יותר כמו: המתח לפני ביקורת רבעונית בבית החולים, ציפייה לתוצאות בדיקת דם משמעותית, המתנה לבן זוגי שיצא מניתוח. ברירת המחדל היא עדיין להיכנס למתח אבל אז אני מצליחה שוב לעצור ולהתבונן על המצב, לחזור למקום בו אני מזהה את הצ'יטה ואת הוריטי. אני יכולה להתבונן באוקיאנוס הפרטי שלי שהוא חלק מאוקיאנוס גדול יותר. אני מנטרלת את הפרשנות האישית שלי למצב, משקיטה את גלי התודעה ונרגעת.

אחי הבכור גר בארה"ב, אנחנו מתכתבים כבר שנים. כל שבוע ביום שישי נוחת במייל שלי המכתב שלו ובשבת בבוקר אני עונה לו. זה מה שכתבתי לו במייל האחרון בתגובה לאירוע אותו תאר:

"לכל אחד מאיתנו יש את אותם אנשים חשובים בחיים שאנחנו לעיתים הולכים על קצות האצבעות לידם כדי לא לזעזע את מערכת היחסים וגם כ"כ רגישים לגבי כל ניואנס בהתנהגות שלהם שיכול להצביע על שינוי שעשוי לאיים עלינו.
החושים שלנו כ"כ חדים ורגישים שהם גורמים לנו לסבל וחרדה או לשמחה גדולה.
סליחה שאני חוזרת ליוגה אבל היוגה עוזרת לנו לא לתת כ"כ הרבה כוח ועוצמה לרגישות הזאת. לא בגלל שהיא לוקחת מהאירוע את החשיבות אלא בגלל שהיא מאפשרת לנו להתבונן לרגע מהצד ולהיכנס לפרופורציות.
העבודה שלי בשנה השנייה היא סביב ביאור למשפט של פטנג'לי שמדבר על כך. על היכולת להבחין בין השלמות שיש בנו, שאיתה נולדנו, לבין אירועים בחיים שלא באמת מאיימים על השלמות הזו. זה לא אומר שפחות איכפת לנו ושאנחנו אדישים למה שקורה. זה נותן לנו את היכולת להתמודד עם מה שקורה בצורה יותר מנותקת ושקולה.
העבודה על המשפט הזה רק חידדה את המשמעות שלו. כל היום וכל יום אני מוצאת את עצמי מגיבה קודם כל עם ברירת המחדל שלי שמביאה ללחץ, מתח, חרדה, כעס, תחושת קיפוח… ברגע שאני מזהה את המצב אני מתבוננת לרגע ומצליחה לחזור פנימה אל מי שאני. אני מקווה שעם השנים ברירת המחדל הנוכחית תתחלף לברירה מחדל של התבוננות. זה כאילו כמו "לספור עד 10" אבל הרבה יותר עמוק כי התוצאה היא לא איך אני מגיבה אחרי שספרתי עד 10 אלא היכולת להביט פנימה, להשקיט את המחשבות והעוצמה שלהם ואז להגיב".

אני יודעת שייקח עוד זמן ותרגול עד שההתבוננות תהפוך לברירת המחדל. אולי זה אף פעם לא יקרה. אני יודעת שיהיו מצבים בהם המתח, הצער או הסבל ישתלטו ואני לא אזכור להתבונן. אבל אני גם יודעת שאפילו בהשוואה לחודשים או שבועות ספורים אחורה, אני נמצאת כבר במקום אחר.

למשפט "השקטת גלי הודעה" נחשפתי לראשונה כשהתחלתי לתרגל יוגה (אסאנות, פראניאמה, טכניקות ריכוז). דובר על התרגול כדרך להשקיט את גלי/תנודות התודעה. בהתחלה לא כל כך הבנתי למה הכוונה, מה צריך להשקיט ולמה. עם הזמן, ובעיקר עם ההתמדה בתרגול, התחלתי לחוות את ההשפעה של התרגול על התודעה.
פטנג'לי מתייחס לתרגול אסאנות בפסוק 2.46.

פסוק 2.46: sthira sukham asanam
"תנוחה יציבה ונעימה"

היציבות שבאה לידי ביטוי בגוף משפיעה על היציבות הנפשית והרגשית, על יציבות ההכרה. האסנה משפיעה על השלווה הנפשית ועל הבריאות הנפשית והגופנית. השלווה שאני חווה בתרגול משפיעה על השקטת תנודות התודעה ועל היכולת שלי להתכנס פנימה לתוך השקט שקיים בתוכי.

אימון היוגה צריך להיות יציב ומתון, בדרך שתאפשר להישאר בתנוחה לאורך זמן ובנעימות. ככל שנתרגל יותר הגוף יוכל להעמיק בתנוחה ובמדיטציה בצורה בריאה ויציבה. חלק מהתנוחות איננו מוכר לגוף ולכן בהתחלה נרגיש חוסר יציבות. ברגע שנביא את תשומת הלב לתחושה, נצליח להגיע ליציבות. האינטליגנציה הפנימית תיכנס לפעולה ותביא לאיזון.

אחד המשפטים שמופיעים בביאור, שגרם לי לעצור לרגע, הוא המשפט: "אסנה יכולה להיות תנוחה שכלית, נפשית או רגשית". יציבות או חוסר יציבות משפיעים על הזרימה היומיומית שלנו בחיים. האסנה למעשה מתייחסת לגישה שלנו לחיים, למערכות יחסים ולכל התמודדות אחרת.

יש יחסי גומלין בין תחושת היציבות שמקבלים מתרגול אסנות, נשימות ומדיטציה. אחת מזינה את השנייה. אחת תומכת ומעצימה את השנייה. יש תחושה של אנרגיה אין סופית שנעה בין כל המרכיבים של היוגה. תנועה אין סופית שמאפשרת צמיחה, שמחה פנימית ועונג.

אני שמחה על המסע שעברתי כדי לכתוב את העבודה הזו. אני יושבת מול המסך בניסיון לסכם את הדברים והדבר היחיד שעולה זו ההתרגשות שלי מהמסע.

המאמר שזה עתה קראתם נכתב ע"י תלמידה בקורס המורים לאקא יוגה, קורס דו-שנתי באמנות היוגה שמעביר את התלמיד מסע של התפתחות ולמידה בידע היוגה. לפרטים נוספים על הקורס – לחצו כאן