חלק ראשון: הקלשות בחיי
במהלך לימודי היוגה נפלו אצלי אסימונים רבים בהקשר חוסר ההבנה הבסיסי שלי בנוגע למי זאת נטע (לבקשת מחברת המאמר השם שלה שונה לשם בדוי)? מהי המהות האמיתית שלי? (אבידייה)
תפיסת החיים שלי הייתה מושתתת על אינדיוידואליזם, על תחרותיות ומצוינות, על הזדהות יתר עם הגוף שלי (אסמיטה) והאגו … הוי האגו…. לימים הבנתי שזה אחד המכשולים הגדולים בחיי ברגע שרגליי התחילו לפסוע בדרך הרוחנית.
ההזדהות עם הגוף, עם האגו שמנהל את חיי, הפחד מלאבד את חיי (אבהיניוושה )והאחזות יתר בעולם הגשמי – כל אלה שיקפו לי עד כמה אני חיה את חיי באשליית הבורות הגדולה שגם אני נפלתי אליה, ותודות ליוגה השמיים מתחילים להתבהר.
כדי להבין את האבולוציה של הנשמה שלי, החלטתי לבחור בנושא של חקירת ה"אני" על ציר הזמן מאז ילדותי ועד היום. זה דרש ממני להיות בכנות רדיקלית, ובהשתקפויות של כל כובעיי – והאמת כואבת…
אך כיצד ניתן לגדול בלי כאבי הגדילה? ובכן, החלטתי לאזור אומץ ולפרוס את מחשבותיי, הגיגיי בעבודה שהיא זכות עבורי. שהיא תזכורת חשובה לשאול את השאלות הנכונות ולהיזכר מי אני באמת- ניצוץ קטן בעולם כאוטי.
עבודה זו עוסקת בחקירת האני בעולם התופעות (הפרקריטי), וחמשת הקלשות במסע הרוחני שהתחלתי לפסוע בו.
חמשת הקלשות על פי פטנג'לי (the five kleshas) הם חמשת המכשולים המונעים מצב של השגת שחרור רוחני ובעצם הם חמשת גורמי הכאב והסבל:
אבידייה- בורות
אסמיטה- הזדהות עם תחושת ה"האני"
ראגה- היקשרות והיצמדות יתר לעולם החומר ולרשמים נפשיים.
דוושה- סלידה ודחייה מחוויות עבר.
אבהיניוושה- פחד מהמוות.
זה מתחיל בתנועה, בתחושת אש פנימית, או איך שקראו לזה הוריי – "עודף אנרגיה" שבורכתי בה. מכאן נשאבתי והתמגנטתי לעולם האמנות / הריקוד / הבמה – שם מצאתי ביטוי לנשמה חסרת המנוחה שלי דרך הגוף. במסלול הזה מצאתי המון רגעי אושר עילאיים ומשובבי נפש לצד רגעי סבל וקושי עצומים שאפרט עליהם בהמשך.
הדרך שלי מתחילה בהזדהות מוחלטת שלי עם הגוף – פאר היצירה. הגוף שלי הפך להיות מרכז חיי, המקצוע שלי, היופי שלי, המשמעות שלי, הדבר ממנו כולם מתפעלים, מוקד המשיכה שלי לצד מוקד השנאה / התעללות ואיבוד הזהות האמיתית שלי, קרי – הנשמה.
כרקדנית מקצועית, כל יום במשך שנים פגשתי עצמי מול הראי. מה ראיתי בראי? מה השתקף שם?
ובכן, השתקפו קווים גאומטרים יפהפיים ( בלט קלאסי) השתקפו צורות מושלמות שהתעקשתי לראות, השתקפה דמות מושלמת בעטיפתה ( לפחות ניסיתי לחתור לשם) וכל המנטורים לאורך הדרך רק הזכירו לי כל הזמן מה לא טוב אצלי, מה פגום, מה דורש שיפור מתמיד… מעטות הפעמים בהם זכיתי לקבל משובים חיוביים ואהבה פשוטה, מאחר ומקצוע זה היה תובעני עם תפישת מציאות שאומרת "שאין לנוח על זרי דפנה, תמיד להשתפר, ואף פעם זה לא טוב מספיק". כך לאט לאט החלה להיווצר לה שכבה חדשה באישיותי שהתחילה לכעוס כל הזמן, להיות תחת שבט ביקורת עצמית, נוצר קול פנימי שלילי ושיפוטי שהתחיל לנגוס בנשמתי העדינה. אבידייה / ראגה / אסמיטה.
בחזרה על ציר הזמן- גילאי 4-8 אני נזכרת בתחושת החופש. אני הרגשתי את הנשמה שלי בבירור ולא פחדתי מזה. הרגשתי את הניצוץ הזה (שהיום הוא אפוף במיסוך עשן ומסיכות שאספתי לאורך השביל של חיי) היו רגעי קסם עכשוויים ונקיים.
היו גם פעמים שהייתי מתנסה בעצמי בתרגילי נשימה מבלי להבין אותם: חקרתי את האוג'אי והקומבקה – אהבתי להקשיב לפעימות הלב שלי בזמן עצירות הנשימה ולמצוא אותן מופלאות…אהבתי להרגיש שאני חלק מהשמיים כשהייתי נשכבת על הדשא ומדמיינת שגופי כבד מאוד עד שלא הצלחתי באמת לזוז (שאבאסאנה).
זכורים לי רגעים בהם אימי היקרה הייתה מדליקה נרות שבת, אהבתי להתבונן דקות ארוכות על להבת הנר עד שהרגשתי שהתחלתי להיטמע באור… מסתבר שידעתי הכל לפני שכיסיתי עצמי בכל השמיכות החונקות של המציאות המדומה, בסיגריות שממסכות את רגשותיי, בבחירות שעשיתי בכל צמתי חיי שצמצמו את המרחב הפנימי שלי.
והיום אני רוצה להיזכר, אני מתחילה לפרום לאט לאט את כל השמיכות והזהויות העבות הללו, מנסה להתיר את הקשרים והסבך הזה כדי למצוא אותי. את הנשמה הזו (פורושה) ששמה נטע ולצאת מהדוקהא – הסבל המתמשך הזה.
מפעל הניגודים של חיי
רכות- נוקשות
כעס ונטייה לאלימות- חמלה
אנרגיה חזקה ומכלה- אהבה
קנאה- קבלה
פחד- תעוזה ואמונה
כל אכויות הרגש הללו הן למעשה אלמנטים רגשיים שליוו ועדיין מלווים את חיי בווליומים חזקים מאוד שלעיתים יצרו אצלי דיסוננס כל כך חזק, שקרה וייחלתי להיעלם מהעולם הזה פשוט.
באנליזה וחקר העצמי, אני מגלה שכל ההוויה הזו שקוראים לה נטע מקפלת בתוכה אנרגיה זכרית ונקבית מאוד חזקה – שמש ירח, שתמיד נעה לה בין הקצוות, ולא תמיד הייתה מאוזנת, לא הייתה שם נינוחות ויציבות, כן היו – מאבקים פנימיים: לאלף את עצמי , להשקיט את האש, או להפך- לתת לה להתפוצץ וכל זה במטרה להפוך "לגרסה הכי מוצלחת של עצמי בעיני ובעיני כולם, כמובן”.
רכות- נוקשות:
וכך, בדילוגי פדבורה עדינים מצאתי עצמי כל יום בשיעורי בלט, ריקוד ונגינה על פסנתר- מצאתי שם נחשולים של זרימה, רוך וביטוי לנשמתי המורכבת . ריחפתי לי במרחב עם תחושה סטווית של בהירות וקלילות. ובפנייה חדה, הנוקשות מצאה את מקומה בין הפאשיות העדינות של נשמתי, כשהתחילו סוכני החיברות שלי- הוריי ומוריי לפגוע בי (מבלי להתכוון כמובן ובדיעבד) כמה אני לא מספיק טובה, כמה אני לא מספיק חכמה, כמה אני שמנה בכדי להיות רקדנית (מה שהיה מופרך לגמרי,בדיעבד) – וכך נרקמה לה דמות חדשה עטויה בשיריון. מוכנה לקרב עם מנגנון של הרס עצמי- עישון, שיח פנימי אלים ורצון להוכיח לעולם שאני פה, שאני הכי טובה שיש – והדיסוננס בפנים מתעצם… רכות הופכת לנוקשות.
כעס ונטיה לאלימות – חמלה
כשרקדתי בלהקה זכורה לי התחושה שאני סוג של לוחמת אור, הרגשתי את זה בתנועות הגוף שלי שהיו עוצמתיות ויפות, לעיתים ריחפתי בין תנועה לתנועה בטראנס מופלא שמילא אותי באדרנלין טהור והזכיר לי מי אני. נטע הפשוטה והיפה, החזקה והכריזמתית. אך כשפשטתי את מדיי הבמה, כשהורדתי את הפודרה – שוב חזר הסבל, העצבות – הדמות שניבטה לי מול המראה הייתה מכוערת ולא שווה במיוחד… ברווזון מכוער בחוץ מול ברבור אצילי בתחושה הפנימית.. ושוב -האבידייה.
אז נכון, בניתוח הטבע שלי, אני באיכות וואטה דושה, נתונה למצבי רוח משתנים, תזזיתית וחסרת מנוחה. נמשכת לריגושים, ולחומרים מעוררים. אלמנט הרוח גורם לי לחוסר התקרקעות ונטייה לנדודים. שיגרה עבורי היא תופעה מאתגרת- והכל עטוף בווליום גבוה- כמו הרוח. למעשה ברוב שנותיי המחול הפך לחלק בלתי נפרד מאישיותי, מקצועי – עולם של תחרותיות, משטר גוף נוקשה, המון שיפוטיות וביקורת וגם סוג של נרקסיזם – הזדהות מוחלטת עם הגוף, האגו והיקשרות עמוקה לעולם החומר שעטף אותי- ראגה.
אנרגיה מכלה – אהבה
האנרגיה שלי תמיד הרגישה לי כמו כור אטומי שעומד להתפוצץ, וכשלא רקדתי לא תמיד ידעתי מה לעשות עם כמות / עוצמת האנרגיה הפנימית הזו. זה יצר אצלי מנגנון קצת אלים בשיח הפנימי שלי, ביחס כלפי הגוף שלי. סגפנות באכילה, עישון והתשת הגוף היו מנת חלקי. אני זוכרת שבעברי בני הזוג שלי לא הצליחו להבין את מקור הסבל שלי על אף שידעתי תמיד להרעיף אהבה ולקבל אותה. השיח הפנימי שלי יצר אצלי לא מעט תקשורת שנבעה מקנאה כלפי בני הזוג שלי, חוסר אמונה באהבתם הטוטלית אלי . וכך באופן פרדוקסלי המעגל תמיד היה נסגר בפרידה שזימנתי לעצמי . ושוב סבל. לב שבור.
סימנים ראשונים להתעוררות
מודעות
לאחרונה אני בחוסר שקט תמידי, הגוף כואב לעיתים קרובות, תוקפים אותי לא מעט כאבי ראש, אני מעשנת הרבה ובוכה בסתר. ובכל קיפולי הכאב הללו, אני מנסה להבין דרך השקט וההתכנסות הפנימית – מדוע אני עצובה?
לכאורה לאחר שנתיים במסע לימוד היוגה , גם ברמה התאורטית וגם ברמה המעשית, התחילו לצוף אמיתות שלא תמיד אני יודעת מה לעשות איתן…
מצד אחד גל של אהבה מציף אותי בלא מעט רגעים במהלך היום וזאת תודות לתרגול היוגה / כשאני מלמדת יוגה, תרגילי הפרנאיאמה, האסנות והשאבאסאנה שתומכים בי ביום יום.
מכאן נכנסת המודעות והיכולת להתבונן בכל אותן הקלשות שליוו ומלוות אותי בחיי מבלי להיות שיפוטית מידי – החל מהרגלים רעים, שהייה באזור הנוחות שלי – עולם החומר, חוסר ההתמסרות הטוטלי שלי ליוגה, לתרגול, לוויתור על העישון (האחזות), להכרה מוחלטת שהגוף שלי זה לא אני ומכאן גם קבלת תהליך ההזדקנות שלי כאשה וכבת אדם ( שעדיין מאוד קשה לי). אני בהשתדלות להפגין כבוד כלפי הגוף שלי שהוא המקדש של הנשמה שלי, וההבנה הפונדומנטליסטית שהאני האמיתי זו הנשמה הנצחית שלי, ולא גופי ומחשבותיי המשתנים תדיר.
מינימליזם וסגפנות
בשנתיים האחרונות אני מוצאת עצמי בודדה, פתאום יש פחות חברים, פחות סמול טוק. השיחות הרנדומליות הפכו למעיקות עבורי, מרגישה רצון מהול בפחד להתנתק מהישן, משיחות החולין שאפופות בניחוח של רכילות, דיבורי סרק, שיטוט במסכים ועוד… פתאום אני מוצאת עצמי שקטה בשיחות, יותר מאזינה, פחות מדברת- ושוב לבד. לפתע ארון הבגדים שלי נראה לי עמוס בצורה מוגזמת וכל פעם שאני מתפתה לקנות לעצמי עוד מעטה אופנתיה- ליבי ניכמר ועולה בי רגש של דחייה, למה בעצם אני צריכה עוד? ומכאן נובעת לה תובנה של רצון למינימליזם, לפשטות – שם אני מרגישה יותר נכונה ויותר נקייה- אני כנראה בדרך לשם.
כמו כן גיליתי ,או יותר נכון נזכרתי, שכאשר אני מטיילת בטבע, אני נזכרת בעצמי. מרגישה בטבע טוב, נקי – בעיקר במדבר. תחושה שאני חלק ממשהו גדול. שאין באמת ניפרדות.
חמלה ואהבה
מאז ה-7 באוקטובר, אני חשה עצבות תהומית וחמלה עמוקה נוכח אנשים שחלקם אני מכירה ורובם – לא, אני ממש חשה בסבלם, כואב לי הגוף, הלב שלי עצוב ואני רוצה רק להושיט יד, לחבק ולעזור.
ובעולם הכאוטי הזה בו אנו חיים ,היוגה תומכת בי ברמה הפיזית – התרגול, וגם ברמה הנשמתית. התובנה שמחלחלת לי בשנתים האחרונות היא שכולנו רקמה אנושית אחת המורכבת מרבבות ומליוני ניצוצות נשמתיים, דבר המעודד ומנחם אותי שלא הכל לשווא. הידיעה שכל אותם נשמות אהובות שנהרגו / נרצחו למעשה סיימו את הגלגול הקרמתי שלהם ובאופן הכי פשוט ובלתי נתפס – עברו לגילגול הבא. זה לא סוף דבר . יש המשך…הנשמה נצחית ולא נגמרת לעולם.
אני אשתף, שיש אדם יקר מעברי הרחוק שלאחרונה התחברתי אליו, לצערי הוא איבד את בנו הלוחם במלחמה. זה השפיע עליי מאוד, ובאופן טבעי, מצאתי עצמי מנחמת אותו ומשתפת אותו בידע היוגי שלי – אודות הנשמה הנצחית, האשליה של החיים האלה, על גורמי הסבל של הקיום שלנו, על גלגולי נשמות – וגל ענק של חמלה ואהבה יצא ממני אליו.
אני חושבת שעוררתי את סקרנותו לחקור את הכאב האינסופי שלו דרך היוגה, דרך הכלים הרוחניים … ואני אסירת תודה ליוגה – לדרך הרוחנית שהפכה אותי לצינור של אהבה, של ידע יקר ערך שחשוב לי להנגיש אותו.
תפילה
אני עוצמת עיני, ומבקשת לראות את השקט, להרגיש את רטטי האהבה שבין ענפי העץ שמעליי, שבתוכי…
מבקשת להיות בהודייה על עצם קיומי. להרגיש את הליבה שלי- הנשמה שלי ולוותר על המעטפת.
אני מבקשת לאהוב את המעטפת, להפגיש את השיווה עם השאקטי, למצא את האיזון העדין בין הירח לשמש שבי, להשיל מעליי את כל ההידבקויות וההאחזויות שמקשים עליי בחיי: להפסיק לעשן, לסגל לעצמי אורח חיים בריא ומייטיב, לתרגל בשמחה את היוגה ולעזור לכל היצורים הברואים שמסביבי . להיות בבאלאנס . להיות א ה ב ה
תודות:
תודה רבה למוריי ולמנטורים שלי – ניב דור כהן וטלי אוקסנברג, שהובילו אותי אל הסוד, שנתנו לי מרחב של הקשבה, של התכנסות ושל לימוד כתבים עתיקים וחכמים. תודה שהצעדתם אותי יד ביד, בעדינות ובענווה, במקצועיות ובסבלנות אל הדרך הרוחנית שזה עתה התחילה.
נמסטה.
המאמר שזה עתה קראתם נכתב ע"י תלמידה (שביקשה להישאר בעילום שם), בוגרת קורס המורים לאקא יוגה, קורס דו-שנתי באמנות היוגה שמעביר את התלמיד מסע של התפתחות ולמידה בידע היוגה, במסגרת עבודת הגמר לקורס. לפרטים נוספים על הקורס – לחצו כאן