המפגש עם היוגה הרגע בו היוגה נכנסה לחיי היה רגע מופלא בפשטותו.
שכבנו על המזרון ונשמנו. רגע שאותו, אני רק יכולה לשער , חווה כל אחד מהתלמידים באופן שונה.
בטח אחד היה עסוק בגוף ואחת בטרדות היום. אולי זה ששכב ליד נרדם וזה שלידו בכלל רק חיכה לקום ולהתחיל לנוע.
בשבילי זה היה רגע של קסם. פתאום פשוט הייתי וההֹויּות הזאת ריגשה אותי עד דמעות.
באופן מאוד פשוט, הרגשתי שחזרתי הביתה ותהיתי איפה הייתי כל הזמן.
כבר הרבה שנים לפני כן ראיתי את השער הנעול שניצב בפני, מתנשא ובלתי עביר.
כל ישותי צעקה את הרצון העז שלה לעבור אל הצד השני, אבל לא היה לי את המפתח. וברגע אחד חסר דרמה ודומם ראיתי את השער נפתח.
החיפוש לא התחיל ולא נגמר ביוגה, והדרך שהסתעפה במעלה חיי בוודאי שיצרה את הקרקע והמוכנות, אבל היוגה היא זו שהגישה לי את המפתח.
העוצמה שמצויה בידע המסתורי הזה, שכרגע אני מכירה רק את הקצה של הקצה של הקרחון שלו הוא כלי אדיר בכדי לחיות את החיים האלה עם הרבה פחות סבל ועם הרבה יותר הבנה.
היוגה מביאה לידיעתנו את האפשרות של היציאה מגבולות הגוף והפתח למחשבה אינדבידואלית בחיפוש העצמי האמיתי.
עצמי שאין לא הגדרות ומציאתו איננה תלויה בחומר – חשיבה, גוף, רגש – אלא בידיעה שאיננה ניתנת לביטוי במילים ואינה נתפסת דרך תחושה או רגש, אלא רק דרך הויתור והכניעה לרצון לדעת ולהגדיר.
שביל האמנות
כל אדם מגיע עם מתנות מסוימות אל העולם, נתיבים שפתוחים בפניו ומרגישים לו כמו בית. הנתיבים האלה אינם נפתחים תודות לרכישת ידע, או מאמץ כלשהו. הם פשוט שם והם אלו שנותנים לאדם את תחושת הייחודיות שלו.
בתוך חיי, נתיב האמנות תמיד היה נוכח ופתוח. שירה, כתיבה, ציור ונגינה היו דברים שלא דרשו ממני מאמץ, ועם זאת תמיד עוררו בתוכי יחסי קרבה וריחוק.
מצד אחד המקום שרוצה להתמסר אל הטבע שלי ומצד שני המשיכה העזה לכהות החושים.
פעמים רבות שבתי והשתמשתי במתנה שלי בכדי לעורר את אהבת הבריות ולהרשים. ופעמים אחרות השתמשתי בה בכדי להראות אהבה או להתקרב לעצמי.
המתנה הזאת תמיד עוררה בי רגשות דואליים. היא גם נתנה לי את הצבע הייחודי שלי, אבל היא גם גרמה לי להרגיש נבדלת מהאחרים ולהתבונן על עצמי בהשוואה אליהם, ובכך יצרה נפרדות. וכשאני מפנה את מבטי אל התבטאות התופעה בעולם אני מזהה שאותה מתת אלוהים שטומנת בחובה כל כך הרבה יופי וחיבור אל הטבע הפכה בזמנינו לכד ריק. למקדש האגו.
נשכחה המהות והתרוקנה הרוח.
הרי בעבר כוחה של האמנות היה כה גדול. האמנות מילאה כנסיות ומקדשים ותפקידה היה לעורר את תחושת ההתעלות והקרבה אל האלוהות. לעיתים קרובות האמן היה איש אשכולות והתפרש גם לתחום ההגות, הפילוסופיה, המדע, האנטומיה ועוד.אין לי ספק שגם בעבר לאמן היה צורך בהכרה ושגם הוא פעל ממניעים של אגו, אך בתוך כל המרכיבים האנושיים הייתה גם את הקדושה והאלוהות שהיוו ערך עליון. ערך שהיום רבים מתכחשים ואף מזלזלים בו.
כשאני מעלה בפני עצמי את השאלה מהי אמנות? מה היא משרתת בעולם? אני רואה לנגד עיני כוח שיורד מלמעלה למטה. כוח שעובר דרך גוף שפנוי לקבל אותו והופך לחומר. חומר שמשרת את הרוח בעולם. חומר שמאפשר לכל אדם שמתבונן או מקשיב לו באמת רגע של שאר רוח, יופי וחיבור מיסטי. וכאן נוצר הפרדוקס. אותו הרגע בו האמן הופך לצינור לא ניתן להזמנה ומגיע לעיתים נדירות דווקא כשלא מתעוררות ציפיות. הרצון הגדול במפגש ובתחושת ההתעלות מייצר לעיתים תסכול גדול ומפגש עם רגשות ותחושות שמביאות לייסורים ולחוסר חיבור לחוויה הנוכחית. זוהי חוויה שמגבירה את תחושת האגו והנפרדות וגורמת לאמן להרגיש רכושניות ובעלות גדולה כלפי היצירה שלו.
כל בני האדם, וכך גם האמן נמצאים בחיפוש מתמיד, כל אחד בדרכו ולפי יכולתו. החיפוש הזה מביא לתוכנו את רוח החיים ולפעמים גם מטריף את דעתנו. רוב בני האדם בכלל לא יודעים מהו הדבר אותו הם מחפשים, הם רק יודעים שהתחושה שתגיע כשהם יימצאו תהיה תחושה של שקט גדול ושלווה. מקום בו אפשר סופסוף לנוח. כולנו בעצם נמצאים כל הזמן בחיפוש מתמיד אחרי המהות. אחרי התשובה לשאלה "מי אני?". החיפוש מוליד ייסורים והייסורים מולידים רצון חזק להתמלאות מיידית. רצון למצוא עכשיו ולהשקיט את המיינד שמטרטר והרגש שמשתולל.
כמו כל אדם, גם האמן משתמש לעיתים בכלים שיש לו בכדי להגיע לשקט הרגעי. הסערה הגדולה שנוצרת מתוך יצירה שמונעת מהרגש מביאה אחריה שקט גדול, כמו השקט שאחרי הסערה. בצורה דומה, יצירה שמגיעה מהמיינד היא כמו חידה שהאמן עמל לפתור שבסופה מגיעה התחושה שאפשר להרפות.
בשתי הדרכים האמן פשוט רוצה באופן הכי ילדי, תמים ולא מודע – להתקרב אל עצמו. ההתקרבות היא רגעית ביותר, כי לא עוברים כמה רגעים והתשוקות הפשוטות שוב מראות את פרצופן ומבקשות עוד חומר לשבוע ממנו. האמן שחווה פעם אחת את התחושה בה היצירה מגיעה אליו בלי מעורבות של רגש או מחשבה, יחפש תמיד את תחושת ההתעלות שנמצאת ברגע שכזה.
דרך האמצע
בתוך תנועתה של המרכבה המטלטלת, שלעיתים אובדת עליה השליטה – ישנה היוגה שמציעה את דרך האמצע.
לעיתים קרובות מאוד האחיזה שלנו במושכות מרפה ואנחנו מתמסרים לרגש חזק שמשתלט, לתחושה פיזית ששואבת את כל כולנו לתוכה, או למחשבה שסוחפת אותנו למחוזות רחוקים.
בתוך החיפוש שבתרגול היוגה אפשר לגלות את המשמעות שיש בתוך רגש או בתוך מחשבה. התרגול מאפשר לי להתבונן עליהם, לבחון אותם, לשאול את עצמי שאלות בנוגע אליהם. מהיכן הם באו? מה הם משרתים? התרגול מושיב אותי חזרה על כיסא המרכבה ומושיט לי את המושכות. השליטה בידיי והאגו, המחשבות, הרגשות והתחושות הם כלים שבאים להיטיב איתי, גם במקרים שבהם אני צריכה לחקור בכדי להבין את זה. וכשאני מתחילה לחקור ולהעמיק בהתמדה, הערפל שסביב דמותי מתחיל להתפוגג ואני מגלה עוד ועוד חלקים בעצמי. וככל שאני מגלה יותר באופן מוזר יש פחות, וההגדרות נושרות אט אט.
בתוך החוויה האישית שלי מההליכה בדרך היוגה, לאט לאט דברים שבעזרתם הגדרתי את עצמי מקבלים מקום חדש בחיי. הם עדיין חלק ממני והם עדיין מהותיים ומשמעותיים בתוך סיפור חיי, אבל אני כל הזמן חוזרת ומזכירה לעצמי שהם לא אני. אני לא זקוקה להם בכדי להיות שלמה.
אני מנסה להסתכל על אותם הדברים "שמרכיבים אותי" יותר כמכלול ופחות כפרטים ולראות איך דרך כל דבר שאני עושה אני יכולה להביא אל העולם את האיכויות שנמצאות בתוכי- את האהבה, הרגישות, החמלה והחיפוש אחר יופי ואחדות. כל אותן המעלות שיש בכל אחד מאיתנו הם בעצם התבטאות הרוח בחומר. הם בעצם המהות של קיומנו בעולם ודרכם יכולה להיווצר אמנות.
"כל עיסוק שמפעיל את כוח הריכוז הוא נתיב של יוגה. כל אמן פוסע בנתיב היוגה, משום שההשראה היא מסר מה'על -מודע'. כאשר האמן מרכז את תשומת ליבו בעבודתו, הוא שוקע בה עמוק יותר ויותר, עד שהוא יכול לגשר על התהום הפעורה בין האגו האישי לבין רמות רוחניות גבוהות… בנתיב היוגה פוסע כל אדם שכוח הריכוז שלו מועסק באופן פעיל , משום שהריכוז מרחיב את התודעה"
"ראג'ה יוגה"/ אליזבט הייך, סלבראג'אן יסודיאן עמ׳ 43
באמנות יש כוח של השלה ושחרור. כשהאמן מצליח להתמסר לפעולה עצמה ומשחרר את הביקורת העצמית, ההשוואתיות והחיפוש אחר השלמות הוא יכול להיכנס לתוך מרחב בו אין דבר מלבד הרגע הזה. מרחב של ריכוז. מרחב של יוגה . אך הרצון החזק להגיע אל היעד מביא איתו בדר"כ אכזבה. ממש כמו שהרצון לשחזר חוויה נעימה בתוך מדיטציה מונע מאיתנו להיות ברגע הזה ובחוויה הנוכחית, כך האמן יכול בקלות לשקוע לתוך מרדף אחרי תשוקות פשוטות, "יופי ושלמות" והסיפוק המיידי של האגו.
היוגה היא דרך המאפשרת לי לראות את התמונה הגדולה ולא לצפות לפעולה שתוליד תוצאה ישירה ומיידית. היא מלמדת אותי אורך רוח, הקשבה לקצב הפנימי שלי והתמסרות לדרך הטבע ולהרמוניה הכללית. היא מזכירה לי שהרגע הזה לא נחווה מעולם ולעולם לא יחזור על עצמו שוב, ובתוכו חבויה האמת.
"שמחת היצירה תיתכן רק כשנהיה מודעים לריקנות שבמוחנו ובלבנו בלא להימלט ממנה אל גירויים כלשהם, רק כשנהיה פתוחים לגמרי ורגישים מאוד. פיתוח התחום החיצוני בלי הבנת הפנימי גורם בהכרח להתבססות הערכים המובילים את האדם להרס ולצער… כשישנה שמחת היצירה -תימצא הדרך לבטאה, ואין צורך בלימוד שיטה מסויימת… הגילוי הוא ראשית היצירתיות, ובלי יצירתיות לעולם לא ייתכנו שלווה או אושר לאדם"
"לגעת במהות"/ יידו קרישנמורטי עמ׳ 81
היוגה היא שער ליצירתיות ופתח לחופש של האדם. לימוד ההשתהות, החיפוש והריכוז פותחים שער לרגע הזה, לאותו האני שמתקיים גם ללא עיסוק, קשרים חברתיים, עבר, עתיד, גוף, מחשבות, רגשות ואגו. היוגה מאפשרת שינוי תפיסתי רדיקלי – תפיסת האדם כנשמה חסרת גבולות שנוכחותה שורה בכל מקום שהוא ביקום. תפיסת האדם כריק, ולא במובן של ריקני, אלא במובן של שייך להכל. ואותה הידיעה שמתחילה כרעיון שנתפס דרך המיינד מתחברת לאט לאט לתחושות שעולות בתרגול ומגיעה אל הלב והאינטואיציה. וכשהגבולות מתמוססים ומתרחבים, האדם יכול להביא לעולם הרבה יותר מהאני הטהור שלו ולבטא דרך החומר את הנשמה והרוח. וכך כל דבר שנעשה הופך לאמנות, כי שורה בתוכו הרוח והאמת ואנשים שמתבוננים בו מרגישים זאת מיד, בלי יכולת להסביר ולזהות באופן מוחשי את אותו דבר העדין והחמקמק.
סוף-דבר
במשך שנים רבות קינאתי, רציתי להיות, האמנתי שכולם טועים ואני צודקת ובניתי סביבי חומות גבוהות שבתוכם הייתי כלואה. הצגתי לעולם דמות שאיננה אני ובפנים בערתי, הרגשתי את השקר ונלחמתי אלפי מלחמות שקטות. דרך האמנות נחשפתי, בלי שאפילו ידעתי. וברגעים שהרשיתי לעצמי לבטא את היצירתיות שבי יצאו גם היצר, הרגש והמחשבה העצמית ואפשרו לי הצצה אל האזור המפחיד הזה שממנו ניסיתי להימנע. הדלת שנפתחה בפני, גילתה לי איך זה מרגיש לפגוש את עצמי לרגע. את תחושת ההתרחבות ואת העונג שבהתמוססות הגבולות. ועדיין הרגשתי חוסר, לא ידעתי את הדרך ולא היה לי קול שיישא אותי אחריו. נזקקתי להנחייה.
ואז פגשתי את היוגה. החכמה המיסתורית והעתיקה הרגישה לי כמו בית ועוגן בעולם שלפני כן נראה לי כאוטי וחסר סדר ברור.וממש עכשיו אני נמצאת ברגע בו השבילים נפגשים. הרגע בו החכמה והאמת של היוגה מבוססים בחיי ומאפשרים לי לגשת לאמנות והיצירתיות דרך הרוח. לתת לרוח מקום לנשוב בחופשיות ולא לפחד ממנה . לחבק את נוכחותה בחיי ולזכור שגם כשהיא "נעדרת" היא תמיד נוכחת. היא פעימת העולם.
״כָּל עֹוד הָּאִשָּה הַזֹּאת מֵהָּרַיְקְסְ מּוזֵיאּום מֹוזֶגֶת יֹום אַחַר יֹום חָּלָּב מִכַד לִקְעָּרָּה בִדְמָּמָּה ּובְרִכּוז מְצֻיָּרִים הָּעֹולָּם אֵינֹו רָּאּוי לְקֵץ הָּעֹולָּם.״
ורמיר/ ויסלבה שימבורסקה
ספרים שנתנו לי השראה בכתיבת העבודה:
"לגעת במהות" /יידו קרישנמורטי
"ראג'ה יוגה"/ אליזבט הייך וסלבראג'ן יסודיאן
"התקדשות" /אליזבט הייך
"חזרה לתנועה טבעית בשיטת פלדנקרייז" / רות אלון
"הלב הנבון" / ג'ק קורנפילד
"מסעות בהודו המסתורית" / פול ברונטון
"סוד האושר הפנימי" / ניסים אמון
המאמר שזה עתה קראתם נכתב ע"י גל ברייר, בוגרת קורס המורים לאקא יוגה, קורס דו-שנתי באמנות היוגה שמעביר את התלמיד מסע של התפתחות ולמידה בידע היוגה, במסגרת עבודת הגמר לקורס. לפרטים נוספים על הקורס – לחצו כאן
