אשליית השיפור העצמי

שנים על גבי שנים ניסיתי להיות יותר טוב.
אדם יותר טוב,
בן זוג יותר טוב,
אבא יותר טוב
מורה יותר טוב.
תרגלתי יוגה כדי להשתחרר מהסבל,
וישבתי שנים במדיטציה כדי להגיע להארה.
הרגשתי שאני ״מתקדם״ ושזה ״עובד״,
ושעוד כמה שנים של טכניקות ריכוז,
ונשימה פנימה-החוצה-פנימה-החוצה
והנה אגיע לשם.
הייתי בעשרות של קורסים, סדנאות, ריטריטים
קראתי מאות ספרים,
פגשתי את המורים הטובים ביותר.
הבטיחו לי שהשיטה הזאת הכי טובה,
ושהתרגיל הזה תורגל ע״י בודהה בעצמו.
אמרו לי: ״שלוט במחשבות, שב בגב זקוף, תסתכל על הנקודה השחורה הזו
ועוד 12 שנים אולי תהיה מואר.״
אמרו לי: ״תתאמץ יותר, תתרכז יותר, תעבוד יותר קשה.״
ואחרי יותר מ-20 שנה של מאמץ ומאבק והתעקשות אני אומר לכם בכנות – זה לא עובד וזה לעולם לא יעבוד.
אתם יודעים למה?
כי זה הפוך, גוטה! זה ה-פ-ו-ך.

ההארה כאובייקט

לקחנו את מושג ההארה, והפכנו אותו לאובייקט שיש להשיגו.
כאילו היה סמארטפון נחשק.
צבענו אותו בצבעי סיליקון זוהרים והצמדנו לו איכויות נחשקות ועל טבעיות שרק מתי מעט משיגים.
הבטיחו לנו אושר ושלווה שיגיעו בהמשך הדרך
והאמנו שאנחנו פגומים עד שיוכחה שלמותנו.
ה-פ-ו-ך.
מי שאנחנו כבר שלם, כבר שמח, כבר מושלם.
ואני לא מדבר על האגו או המיינד – אותו מעטה פסיכולוגי שלו אנחנו קוראים בטעות ״האני״.
זה לא מי שאנחנו באמת…
אני מדבר על הוויתנו,
אותה מודעות טהורה שממנה כל הדברים הטובים מגיעים ושאותה אנחנו חולקים עם כל היצורים וכל הדברים כולם.
אני מדבר על מה שאי אפשר לדבר עליו במילים,
מה שאי אפשר אפילו ללחוש עליו.
מה שמתגלה רק בדממה.
וכאשר זה מתגלה…
נושר המאבק,
נושרת התשוקה להגיע, או לעשות, או להפוך ל-.
נושר המסע, מפסיקה הדרך, נעלמת המטרה.
ובאופן טבעי וללא מאמץ,
אנחנו טובים
ואוהבים
ושלמים.
וככל שאני מפנים את זה יותר (ואני יודע, זה פרדוקס – תהליך ללא תהליך)
אני מבין
שבעצם תמיד הסתכלנו על האצבע שמצביעה
והפכנו אותה למקור תשוקתנו,
במקום להבין שאנחנו זה הירח, והשמש והכוכבים כולם.
אנחנו לא יכולים להיות טובים יותר ואנחנו לא יכולים להשתפר.
לעולם לא נהיה מוארים ואף פעם לא נמצא את עצמנו.
אנחנו רק צריכים להתעורר מהחלום
ולחזור למי שהיינו תמיד,
למה שמעולם לא עזבנו,
למה שקיים כעת. לנצח.

• בתמונה: טלי ואני. עפים.